אינך מחובר/ת
היכנס
הצטרף

שמואל ושרינה נוחם

 
רם נוחם
14 ביולי 2011 07:01

שמואל נחמה (ז"ל) ושרה עזרא (ז"ל)

מזכרונות אברהם משה נוחם - נרשם ע"י אברהם נוחם

שמואל נחמה הוא הסבא רבא שלי שחי בירושלים במאה ה- 19וממנו נולדו6 בנים ובת אחת: שלמה (הבכור), יצחק, רחמים, אליהו, נחום האילם, משה ופרלה עוזיאל.

‏מוצא המשפחה מיוון ונודעו בה בייחוד בסלוניקי, רבנים, סופרים, וראשי קהילה.

‏רחמים (1864-1970‏), הסבא שלי, נולד בעיר העתיקה בירושלים למד בביה"ס עברית וצרפתית וכתיבה בכתב רבני (רש"י). בצעירותו עבד זמן מה במאפיה בעיר העתיקה ולאחר מכן, ועד ליציאתו לפנסיה, עבד כאח בביה"ח (אוולינה דה-רוטשילד) ברחוב הנביאים. המקום הפך במרוצת השנים לבית-ספר למלאכה ע"ש סליזברג. מסיפוריו של הסבא ומתצלומים של מקום עבודתו ניכר היה שהוקירו והעריכו אותו מאוד.

‏ב-1906‏ הוקמה אגודה בשם "יגיע כפיים" במטרה להקים שכונה באותו שם, שבה אומנים ובעלי מלאכה ירכשו חלקות אדמה ויבנו את ביתם.

‏הסב רחמים רכש חלקת אדמה ובנה בה בית קטן. הבית שהיה בו חדר גדול וחדר כניסה קטן היה עשוי מחול וסיד כשהוא מחוזק בתוך קירותיו בקורות עץ ומשני צידיו היה עטוף בפח.

‏בבית הזה התגוררו הסבא ואישתו חנה (1882-1961‏) ואמה הסבתא רבה יפה לוי  (1850-1930‏) והבן שמואל (אבא שלי) שהיה בערך בו עשר. הבן עבר את לימודיו בבית ספר בעיר העתיקה בדומה לסב רחמים ולמד עברית צרפתית ואנגלית.

‏ב-1922‏הבן שמואל נשא לאשה את שרה למשפחת עזרא שהייתה מושרשת בחברון מזה דורות וממגורשי ספרד. האב היה שלום ואשתו סולטנא (מלכה) .שרה הייתה אחות לשני אחים וחמש- אחיות (ניסים ויעקב, רחל שלום, מרים פינטו, בת-שבע גבעולי (פישחזי) ,מזל כהן ולאה בלו.

‏סמוך לנישואיו של הבן שמואל בנה הסבא, בחלק מחלקת האדמה שרכש, בית גדול מקירות אבו עבים (לא היה מלט) הכולל חדר גדול, חדר קטן, פרוזדור, מטבח בסמוך וחדרון שירותים בנפרד. בחצר הבית נחפר בור לאגירת מי גשמים שניקוו בו מגשמי החורף דרך המרזב מהגג העשוי רעפים. המים האלה שימשו לכל צורכי המשפחה במשך כל השנה. השאיבה הייתה באמצעות משאבה שקראנו לה פומפה. בשנות הארבעים החלפתי את המשאבה הזאת למשאבה מתקדמת יותר שהיא גם שואבת וגם דוחפת.

‏המים נדחפו למעלה אל חבית שהוכנסה לבוידם מעל המטבח וממנו גם נמשך צינור אל חדרון השירותים שגם שימש כמקלחת.

‏זמן-מה לאחר בניית הבית הגדול .עברה כל המשפחה להתגורר בו ואילו הבית הקטן הפך לחנות מכולת. בחנות עבד הבו שמואל כחנווני. ניסיון העיסוק במכולת לא עלה יפה והמשפחה שקעה בחובות.

‏לאחר כמה שנים המכולת חוסלה והבן שמואל עבר לעבוד בעירייה במחלקת הסניטציה ובהמשך היה מפקח סניטרי. לשמואל (1897-1988‏) ושרה (1900-1988‏), הוריי, נולדו שמונה בנים ובנות: אברהם משה (8.2.1923‏), מלכה (17.4.1924‏), שלום ז"ל(-16.7.1926‏) יפה ז"ל(-22.3.1928‏), רחמים מאיר (רמי)22.2.1930) ‏) , חנה ז"ל ( - ), שולמית (שולה) 7.5.1935) ‏) ויהודית (28.1.1939‏).

‏לאחר סגירת החנות וגידול המשפחה עברו הסבא הסבתא והסבתא רבה לבית הקטן ובשנת1930‏ לערך, הסבתא רבה יפה הלכה לעולמה.

זמן-מה לאחר מכן עברתי ללון בחדר הכניסה של הבית הקטן .האבא שמואל עבד קשה לצורך הפרנסה, בשעות היום כמפקח סניטרי ובשעות הערב, בקולנוע "עדן", כמריץ סרט צדדי ובו תרגום בעברית בעקבות הדיבור בסרט העלילתי.

‏האם שרה הייתה אישיות בלתי רגילה ,ידה הייתה רבה בניהול משק הבית וחינוך וגידול הילדים. בסוף שנות השלושים השלים הסב את הבניה בחלקה שלו ובנה בית נוסף בדומה לקודם ונסמך אליו. בית זה שימש כל הזמן להשכרה.

‏במלחמת העצמאות (1948‏) נפגע הבית מפגז של תותח בקיר הצפוני, חלק מהקיר נהרס וכן כל מה שהיה בחדר הגדול. למרבה המזל ההורים והילדים היו באותו רגע בפרוזדור ולא נפגעו. אני הייתי בצבא באותו זמן וכשהגעתי באחת החופשות הקצרות סתמתי את החלק שנהרס בשקים של אדמה.

‏לאחר מלחמת העצמאות נאות הסב לבקשתי ואיפשר לי ליטול אחריות על כל הכרוך בבניה נוספת. כך נבנתה קומה מעל כל המבנה הקיים בעלת ארבעה חדרים מטבח ושירותים, ועוד קומה נוספת בחלק של המבנה ובה דירה של שני חדרים. הסב נשאר לגור במבנה הקטן והישן. הדירה שגרה בה המשפחה הושכרה והמשפחה עברה לגור בקומה השניה ואילו הדירה שבקומה השלישית שמשה כמקום מגורים זמני לכל זוג חדש מהבנים או הבנות בשלב ההתבססות ההתחלתית בחייהם.

‏זמן מה לאחר המעבר לדירה המרווחת בקומה ב' נטלה על עצמה האימא שרה את התפקיד של משפחה אומנת לתינוקות המיועדים לאימוץ. בתפקיד זה הספיקה לתרום חום ואהבה במשך השנים לכ-  20-25‏תינוקות או ילדים, מהם התקשתה מאוד להתנתק. עד שלבסוף נותרו אצלה (עד יום מותה)  3‏ילדים שגדלו (אסתר,לבנה ואבי) ושתיים מהם היא הספיקה לחתן.

‏הסב רחמים היה איש חזק ודומיננטי במשפחה ואילו הבן שמואל, הגם שהיה נעדר מהבית בגלל העבודה, הקרין בהתנהגותו את ההיפך מן הסב. אני שהייתי הבכור הרגשתי צורך ונטלתי חלק ואחריות במחויבויות השונות של המשפחה והבית.

‏לבקשתי נקנה פסנתר (1945-1946‏) והאחיות הקטנות: חנה, שולמית, יהודית החלו לקבל שיעורים פרטיים ולו במשך כמה שנים.

‏מטבע הדברים הייתי מקורב מאוד לאמי שרה וכן גם לסבי רחמים ולא בכדי התמדתי ונלוויתי אליו לבית הכנסת להתפלל בוקר וערב עד כמעט לגיל ההתבגרות.

‏אני וכן אחותי מלכה התחלנו את דרכנו בגן של ... סוקניק. הכניסו אותי ללמוד בבית ספר דתי לבנים בשם "דורש ציון", כעבור שנה הועברתי לבית הספר היסודי "אליאנס" (כל ישראל חברים). בית הספר "אליאנס" היה מסלול הלימודי שדרכו עברו כל האחים והאחיות, בנים לחוד ובנות לחוד .למדו בו עברית וצרפתית בהרחבה מכיתה ראשונה ובהמשך השנים למדו גם אנגלית וערבית.

‏בשעות הפנאי בשכונה, הילדים שיחקו על הכביש או בחלקות שדה פנויות בכדור, בגולות מזכוכית צבעונית, חמש אבנים, פורפירה (סביבון בצורת קונוס עם חוד ברזל שמלפפים עליו חוט וזורקים לקרקע תוך כדי משיכת החוט), אלם-סלם-פצ'קא (חתיכת עץ כמחבט על מנת להקפיץ ולהכות בפיסת עץ שמונחת על הקרקע), קפיצה על חבל, קפיצה מעל מסגרת מלבנים שצוירה על הרצפה, וכן מחבואים ותופסת.

‏לאחר סיום בית-בספר היסודי "אליאנס" ובעצתו של המנהל הכניסה אותי אמי ל"טרה-סנטה קולג' השייך למסדר ה"פרנסיסקני". למדתי שנה אחת והחלטתי לעזוב, ולשבת ללמוד לבד ולהגיע לבחינות בגרות אקסטרניות בכוחות עצמי. תוך 6-8 ‏חודשים סיימתי את הבחינות.

‏השפות המדוברות בעיר העתיקה ובחברון בקרב היהודים היו: יידיש ולאדינו. ואילו את הערבית למדו מהמגע הקרוב עם הסביבה הערבית.

‏שפת הדיבור בבית בקרב המבוגרים הייתה ספרדית (לאדינו) ובקרב הילדים עברית. הסבתא למדה עברית מהנכדים. האם שרה ידעה לאדינו, יידיש וערבית ובבחרותה התאמצה בכוחות עצמה ללמוד לקרוא ולדבר עברית, כך שעם הופעת הילדים השפה המדוברת בבית הייתה עברית.

בימי ילדותי, זכור לי, שליל הסדר של פסח היה נערך בבית במשותף עם שכנים כשכולם יושבים מסביב ברוב חגיגיות על מזרנים, מצעים, וכרים וקוראים את ההגדה בעברית ובלאדינו.

‏אף שלא נשמעו בבית מילים או ביטויים מהשפה היוונית או הטורקית של העבר הרחוק בכל זאת נשארו איזה ביטויים שיצאו מפי הסב רחמים ואשר היו שרידי זיכרון מהעבר, לדוגמא:

‏"צ'טלה קוו פטלה" - קריאה על משהו שנפל בקול והתפוצץ·

‏"הלכמדרה" - כאילו לומר לעזאזל.

‏"ג'ניסרה" - כינוי (של הסב) לאיזו התנהגות עקשנית ואגרסיבית של אחת הנכדות. פירוש ביטוי זה התגלה לי בעת לימודי באוניברסיטה העברית. הוא נובע מהמילה "ייניצ'אר" -שפירושו "צבא חדש", הכוונה לאותו חלק בצבא הטורקי שהורכב מילדים נוצרים אשר גויסו, אוסלמו וחונכו בקסרקטינים (מחנות צבא) וחייהם הוקדשו לשרות הסולטן והאימפריה הע'ותומנית. הם גילו נוקשות ואכזריות מרובה.

‏ב- 1950‏ שיניתי את שם המשפחה מנחמה לנוחם.

 

 

 

צור קשר עם רם נוחם
הדפס דף זה
 
טוען...
טוען...