הנס הרברט ישראל Hans Herbert Yisrael/Israel שילוני / המרשטיין Shiloni/Hammerstein

שם קודם:המרשטיין
נולד:17 באפר' 1901 מקום:  ברלין, גרמניה Berlin, Germany
נפטר:22 בפבר' 1996 (בגיל 94)מקום:  בביתו בנהריה, ישראל at home Nahariya, Israel
מידע
ארועים

תמונות

הצג הכל (2) 

משפחה קרובה

מרים Miriam שילוני/המרשטיין Shiloni/Hammerstein (לבית שילנסקי Shilenski)
אשתו
תלמה Talma כהנא Kahana (לבית שילוני Shiloni)
בתו
<פרטי> שילוני/המרשטיין Shilony/Shiloni/Hammerstein
בנו/בתו
סופי Sofy/Sophie המרשטיין Hammerstein (לבית וולפה Wollphe/Wolpe)
אשתו
יורם Yoram/Joram המרשטיין Hammerstein
בנו
עליזה Aliza/Alisa המרשטיין Hammerstein
בתו
פליקס Felix המרשטיין Hammerstein
אביו
לוקה (לוקי) מריה Loka/Lucia (Loki/Lucy) Mariya/Maria המרשטיין Hammerstein (לבית האגן Haagen)
אמו
אתיל אריקה Etil/Utilie Erika/Erica המרשטיין Hammerstein
אחותו
וולטר אלכסנדר Walter Alexander המרשטיין Hammerstein
אחיו
אליס שרלוט Elis/Alice Shrlote/Charlotte הלד Halde/Held (לבית המרשטיין Hammerstein)
אחותו
פרידריך אדוארד Friedrich Edouard המרשטיין Hammerstein
אחיו

ציטוטים

טקסט מצוטט:
התווסף על ידי אישור התאמה חכמה
מתאים ל: https://www.myheritage.co.il/person-1500008_423081251_423081251/%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C-%D7%A9%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%A0%D7%99-%D7%94%D7%9E%D7%A8%D7%A9%D7%98%D7%99%D7%99%D7%9F
טקסט מצוטט:
התווסף על ידי אישור התאמה חכמה

ביוגרפיה

אדם שהוא מוזיאון

ישראל שילוני נפטר ב-1996 בגיל 95 שנים.

כתבה מאת: נורית ריגלר, עלון ה"שבוע" 22/03/1996

לפני 30 שנה, בהיותו בן 66, הוזמן ישראל שילוני לכינוס יוצאי גרמניה בחיפה. שילוני חש בצימאונם האדיר של הנוכחים לשפתם ולתרבותם והבין שלא ירחק היום שתרבות זו תיעלם מהעולם. באותם רגעים גמלה בלבו ההחלטה להקים מוזיאון ליהדות גרמניה. לפני חודשיים מת שילוני בגיל 95 והמוזיאון, שהועבר ב-1991 לתפן, מעיד שרוחם של האיש ותקופתו לא נעלמו עם מותו.

"נולדתי בתחילת המאה ואני מאוד מקווה שלא אגיע לסופה", אמר לפני חודשיים ישראל שילוני בן ה-95, מי שהקים את המוזיאון ליהדות גרמניה בתפן. שבועיים אחר-כך הוא מת וגופתו נתרמה למדע לפי הוראתו. בכך באה אל קצה מסכת חיים ארוכה ומופלאה המגוללת את סיפורם של איש אחד ותקופה שלמה.

ישראל שילוני נולד ב-1901 למשפחה מתבוללת בברלין כהנס הרברט המרשטיין, כל משפחתו התנצרה ורק הוא שמר על יהדותו. אמו סברה כי "קל יותר להסתדר כנוצרים" ועודדה את ילדיה להתנצר, אבל זה לא עזר לה להיחלץ מטרנספורט הזקנים לטרזיינשטט, שם מצאה את מותה. לימים סיפר שילוני, כי "יש לי בגרמניה 15 קרובי משפחה, כולם פרוטסטנטים טובים ורק אני, מתוך סלחנות או עקשנות, החלטתי להישאר ביהדות". (הציטוטים בכתבה מובאים מפי הבת, תלמה ואוצרת המוזיאון ליהדות דוברת גרמנית בתפן, רות אופק).

בשנות ה-20 הצטרף שילוני, ברוח הזמן, לתנועת נוער עם נטיות פשיסטיות. יום אחד דיברו שם על כך שליהודים ניתנה הצהרת בלפור ובכך ניתנה להם ארץ משלהם, שאליה עליהם ללכת. התבטאויות אנטישמיות נוספות ששמע סייעו לו להבין כי הוא נמצא במקום הלא נכון וכי אולי באמת עליו ללכת "לארץ של היהודים". הייתה זו הפעם הראשונה שבה שמע על ארץ-ישראל, על תנועת הנוער ועל הציונות. כל זה הוביל אותו להצטרף לתנועת הנוער הציונית "בלאו וייס" (כחול לבן).

בשלב ראשון הוא עבר הכשרה כמדריך נוער ומכיוון שהתגלה כמדריך מוכשר וכריזמטי, נשלח לליטא להדריך בתנועת השומר הצעיר שם. כשירד מהרכבת שהביאה אותו מגרמניה לקובנה נגלה לפניו מחזה מדהים: הבלגולעס, העגלונים היהודים, ישבו בשורות על המדרכה וקראו בגמרא בזמן שהמתינו לנוסעים. כשנקרא אחד מהם להסיע לקוח הוא היה מצביע על המקום בדף שאליו הגיע ומבקש מחברו לקריאה להמתין לו עד שובו כדי להמשיך יחד בקריאה ממקום זה. שילוני, שבא מהיהדות הגרמנית האליטיסטית והמתבוללת, סיפר, כי הוקסם מפשטותם של אנשים קשי יום אלו ומחיבורם לעולם יהודי ורוחני כל-כך.

שיטות חינוך ליברליות

ב-1927 עלה שילוני לארץ עם חברתו סופי, שהייתה אף היא חברה בבלאו וייס. בארץ הם נישאו ונולדה בתם עליזה. הם חיו בקבוצה ליד פתח-תקוה, שרצתה להקים יישוב. המצב הכלכלי היה קשה מנשוא ורבים עזבו. שילוני סיפר כי "האוניות היו מגיעות לארץ ריקות ועוזבות מלאות". יום-יום הלכו שילוני וחבריו לקבוצה לחפש עבודה אצל פרדסני פתח-תקוה וניהלו עמם ויכוחים נוקבים על הצורך להעדיף עבודה עברית. לא תמיד זה עזר והם נותרו מחוסרי עבודה. התנאים הקשים גרמו לשילוני לשוב עם משפחתו לגרמניה ב-1929. הם קבעו את מושבם בפרנקפורט, שם סיים שילוני לימודי הוראה באקדמיה הפדגוגית. הוא דגל בשיטות חינוך ליברליות ושונות מהמקובל. בכיתות שלימד ישבו קבוצות של שישה תלמידים סביב שולחנות "כדי שיראו זה את זה ולא אחד את הגב של האחר", הסביר שילוני. הוא לא נהג לעמוד על בימה בחזית הכיתה ובמקום לוח נצבעו הקירות מהרצפה עד גובה ראשי התלמידים, וכל ילד הייה רשאי לצייר ולכתוב עליהם כאוות נפשו. שיעורי המוסיקה וההתעמלות התקיימו באותה כיתה והתלמידים התאימו אותה לצורכי השיעור.

בתחילת שנות ה-30 סולקו ילדים יהודים ממערכת החינוך הגרמנית הממשלתית והקהילה היהודית בבון החליטה להקים בית-ספר לילדיה. ראשי הקהילה פנו לשילוני, שהיה מוכר ממאמריו בנושאי חינוך שפורסמו בעיתונות המקצועית, והציעו לו ליטול על עצמו את המשימה. שילוני הקים בבון בית-ספר ששילב בין תפיסותיו החינוכיות המתקדמות ובין צורכי המקום והזמן. הוא הקפיד על כך שאחים ילמדו יחד באותן כיתות כדי שיהיו במסגרת משפחתית תומכת וילכו באותן שעות הביתה ולא יסתובבו לבד ברחוב העוין.

באותן שנים היגרו תלמידים רבים עם הוריהם מגרמניה ובית הספר התרוקן. שילוני הוזמן להקים בית-ספר יהודי דומה בשטטין שבמזרח-גרמניה ועקר לשם עם אשתו ושני ילדיו, עליזה ויורם-רפאל.

לזכור שאתה אדם

בשנת 1938 נאסר שילוני יחד עם רבים אחרים מקהילת שטטין ונשלח למחנה זכסנהאוזן. בהגיעם למחנה הם נשלחו לעבודות כפייה ובתום יום העבודה נצטוו לבצע כפיפות בטן ולטבול פניהם בבוץ. מותשים, מושפלים ומלוכלכים הגיעו לצריפים וקרסו על הדרגשים לשינת לילה. לפתע הגיח שילוני מתוך החשיכה כשבידיו דלי מים חמים ומטלית. הוא עבר מאחד לאחר, ניגב את פניהם מהבוץ ואמר להם: "אני מנקה אתכם כדי שתזכרו שאתם בני-אדם". יותר מאוחר אמר שילוני, כי "היית צריך לעשות הרבה מאמצים כדי לזכור שאתה אדם".

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נעשו חילופי אזרחים בין אנגליה וגרמניה. חיים ויצמן, לימים נשיא המדינה, ניצל את קשריו הטובים באנגליה ואת העובדה שמספר האזרחים הגרמנים באנגליה היה גדול יותר ממספרם של האנגלים בגרמניה, ושכנע את האנגלים לדרוש לקבל יהודים שנכלאו במחנות תמורת הגרמנים שבארצם.

שילוני שב לשטטין שבה שלט הגסטפו. הוא ניגש למשרדי הגסטפו והציע למנותו כאחראי למשרד ההגירה לארץ ישראל. מדי פעם "ביררו" אתו קציני הגסטפו אם הוא מתגעגע לזכסנהאוזן, ושילוני הבין שהקרקע בוערת מתחת רגליו וכי עליו לנצל מהר ככל האפשר את האשרה שקיבל מבריטניה. אך מכיוון שבליל הבדולח נפגעו בעיקר הגברים, והבריטים סברו כי לא נשקפת סכנה לנשים ולילדים, נאלץ שילוני לעזוב את שטטין לבד, בתקווה שיצליח להשיג בבריטניה אשרות בשביל אשתו ושני ילדיו שנשארו מאחור. אך הוא לא ראה אותם יותר לעולם.

באחד הלילות בשנת 1940 גורשו כל יהודי שטטין לכפר פייסקי שליד לובלין. אשתו של שילוני שלחה לו גלויות משם שבהן התחננה כי ימצא דרך להצילם, אך ארגוני היהודים באנגליה שאליהם פנה היו חסרי אונים. לילה אחר נלקחו כל יהודי שטטין ליער ליד לובלין והוצאו להורג ביריות.

בית-ספר במחנה

שילוני שהה במחנה פליטים ליד העיר סנדוויץ באנגליה. היה זה מחנה צבאי שרכש יהודי עשיר כדי לשכן בו פליטים יהודים. תושבי המחנה נהנו מחופש מוחלט, קיבלו שישה פני בשבוע כדמי כיס והועסקו בתפקידי האזנה בתחנת רדיו. היה זה מחנה של גברים. בשלב מסוים הגיעה לשם קבוצה של מאה נשים וילדים. מפקד המחנה ביקש משילוני ללמד את הילדים. נטול אמצעים ועזרים הצליח שילוני להקים בית-ספר גם במקום זה. בקצה המחנה הוא גילה צריף שבו אוחסנו המזודות של הפליטים, ושומר הצריף התיר לילדים להיכנס לשם בשעות הבוקר. הילדים ישבו על המזודות הקטנות וכתבו על הגדולות. מאוחר יותר הכינו להם בנגריית המחנה לוחות לכתיבה. באותה תקופה נכתב בעיתונות האנגלית כי בין הפליטים במחנה מצויים גם מרגלים גרמנים. תושבי המחנה הועלו על רכבות והועברו לאי נופש בקצה השני של אנגליה. הם אוכסנו בבתי-מלון והיו מרוצים מהשינוי. אכזבתם הייתה גדולה כאשר מצאו עצמם עם עלות השחר מוקפים בגדר תיל גבוהה. מאותו רגע הם נהפכו לאסירים.

מצבה הצבאי והכלכלי של בריטניה הלך והחמיר ונמתחה ביקורת על החזקת כל אותם פליטים גרמנים ואוסטרים שראו בהם אזרחי מדינת אויב. העובדה כי רובם היו יהודים שצפויים להוצאה להורג כאשר ידרכו על אדמת גרמניה לא ריגשה את דעת הקהל הבריטית. ב-14 ביולי 1940 הובלו הפליטים לנמל ליוורפול. 2,500 איש הועלו על אוניית המשא "דונירה" שהייתה עד למלחמה בשירות החברה ההודית הבריטית. לפליטים המגורשים נאמר כי הם מפליגים לקנדה.

מסע בלהות

שעות מעטות לאחר שעלו לסיפון האונייה התברר למגורשים שהם נמצאים בידי חבורת חיילים אכזרית ואלימה. בתואנה של חיפוש הם שדדו מהנוסעים כל דבר שהיה עמם, אפילו טליתות, תפילין וטבעות נישואין, והם נותרו רק עם הבגדים שהיו לגופם. הקצינים באונייה עקבו באדישות אחר המתרחש ולא התערבו.

במהלך המסע התברר שהבריטים הציבו באונייה חיילים שהצליחו להימלט מדאנקרק, מקצתם פצועים ומעורערים בנפשם וכולם מזועזעים מהעימות עם המכונה הצבאית הגרמנית, והם ראו בעצירים גרמנים לכל דבר.

בתום מסע בלהות שארך חודשיים הגיעה האוניה לחוף אוסטרליה. העצירים הובלו למחנה "טיטורה" שבמרכז אוסטרליה, מרחק 18 שעות נסיעה מסידני. גם הפעם ארגן שילוני את חיי התרבות וההשכלה במחנה.

בשלב מסוים אפשרו הבריטים לעצירים לצאת מהמחנה תמורת התגייסותם לצבא הבריטי, אך סירבו לתת למתגייסים אזרחות בריטית. שילוני שמע על הקמת הבריגדה היהודית והתנה את גיוסו לצבא בהצטרפותו לבריגדה. הבריטים הסכימו, ושילוני הועלה יחד עם רבים אחרים על אונייה שהפליגה מחופי סידני לסואץ ומשם הוסעו ברכבת לתל-אביב.

קיבל את השם מהפיהרר

עם הגיעו לארץ-ישראל גויס שילוני לצבא הבריטי ונשלח לקהיר. תפקידו היה לקרוא מכתבים של שבויים גרמניים ולדווח על המורל שלהם. שילוני סיפר, כי "השיטה הייתה לסמן כמה פעמים מופיעה המלה אלוהים במכתבים. ככל שאלוהים היה מופיע יותר פעמים סימן שאמונתם בהיטלר הולכת ופוחתת והמורל יורד". באחד המכתבים היה תיאור על הפצצת שטטין והחרבתה. שילוני שמר את המכתב הזה וקרא בו שוב ושוב. הוא ראה בכך נקמה על השמדת משפחתו.

לפני שעזב את קהיר ביקשה ממנו אחת החיילות לבקר את חברתה מרים שילוני בתל-אביב. עם בואו לתל-אביב הלך שילוני לבקר את מרים והתברר להם שהם הכירו עוד ב-1927, כאשר שילוני בא עם אשתו לארץ. זמן קצר לאחר מכן נישאו ישראל ומרים שילוני. אז גם שינה את שמו מהנס המרשטיין לישראל שילוני והסביר: "את השם ישראל קיבלתי מהפיהרר (לפי חוקי נירנברג היה על כל יהודי להוסיף את השם ישראל לשמו - נ.ר), ואת השם שילוני קיבלתי מאשתי".

שילוני ומרים, שהייתה אף היא מורה, נישאו ב-1943 וקבעו את מושבם בסבינה שבקריות, שם אפשר להם ארגון החיילים המשוחררים לרכוש דירת חדר וחצי במחיר סביר. במשך הזמן נולדו שני ילדיהם, תלמה וצבי.

הקיבוץ הטיל וטו

ב-1949 הם הצטרפו לקיבוץ בית-זרע ושילוני עבד שם כספרן. הוא הקים ספרייה לתפארת וניהל אותה בסדר מופתי. הקוראים זכו ממנו ליחס מיוחד. הוא ידע להציע לכל קורא את הספר המתאים לו וכשמישהו חלה הוא דאג להביא ספרים לחדרו.

הכל התנהל למישרין עד שהחליט, בתחילת שנות השישים, להזמין לביקור בארץ ידידת נעורים מגרמניה, מרגה ולהאוזן, כדי לשמוע ממנה על השנים האחרונות בחייה של אמו. בקיבוץ היו ניצולי שואה רבים שהיו רגישים מאוד לכל מה שקשור לגרמניה והוחלט להטיל וטו על ביקורה של ידידתו הגרמנייה של שילוני. הוא נתבקש להופיע בשיחת הקיבוץ ולהסביר מדוע הוא רוצה לארח אותה. שילוני סירב לעשות כן ואמר: "אתם מכירים את סיפור חיי ולכן עליכם לבטוח בי שאם אני מזמין אורחת מגרמניה לא מדובר בנאצית".

האורחת מגרמניה באה וההתנכלויות לא איחרו לבוא. חברי הקיבוץ שניקרו בדרכם של שילוני והאורחת הטיחו בהם גידופים ויצאו מחדר האוכל בהיכנסם. גם ילדיו תלמה וצבי לא יצאו נקיים מהעניין. "אבא שלכם אוהב נאצים", אמרו להם חבריהם ולא פסקו מלהציק להם. ההתנכלויות לא פסקו גם לאחר שהאורחת הגרמניה עזבה את הקיבוץ. על מכוניותיהם של חבריו הישראלים של שילוני שביקרו אצלו צוירו צלבי קרס ועל שילוני עצמו הוטל חרם.

באותה תקופה הקימו בקיבוץ מפעל פלסטיק ובשיחת הקיבוץ הודיעו כי מומחים מטורקיה יבואו ללמד אותם להפעיל את המכונות שעמדו להגיע. יום אחד גילה שילוני בפאתי הקיבוץ ארגז גדול שהכיל את המכונות החדשות ועליו כתוב: נירנברג - בית-זרע דרך חיפה. גם שני "המומחים הטורקים" התגלו עד מהרה כגרמנים. שילוני חשב שהאווירה התרככה והזמין לביקור את ילדיה של מרגה ידידתו. בואם עורר התנגדות ושילוני החליט ש"אם אינני יכול להביא לכאן אורחים, זה לא הבית שלי", ועזב.

לעזיבה קדם אירוע נוסף. באותה תקופה התקבלו השילומים מגרמניה. היו קיבוצים שהחליטו לא לקחת את הכסף. שילוני סבר אחרת ואמר "אם יש אפשרות לקבל את הכסף, אני מעדיף שהוא לא יישאר בידי הגרמנים". הגיע לו סכום כסף גדול כפיצוי על מפעלי טקסטיל שהיו ברשות משפחתו. מכיוון שידע כי הקיבוץ מתנגד לקבלת הכסף הגרמני, החליט שילוני להעבירו לאחייניתו בגרמניה, בתה של אחותו שהתנצרה ונישאה לגרמני, והתאבדה אחרי שהפך לנאצי והתגרש ממנה. לימים שאל גזבר בית-זרע את שילוני היכן כספי השילומים שלו. תשובתו, כי נתן את הכסף לקרובי משפחתו מפני שחשב שבקיבוץ לא ירצו אותו, לא התקבלה על דעת חברי הקיבוץ. השתלשלות האירועים הזו הביאה לעזיבתו את הקיבוץ ב-1967 לנהרייה.

שילוני היה פנסיונר בן 66 כשהוזמן לכינוס של יוצאי גרמניה במכון ליאו בק בחיפה. על ההזמנות לאירוע נכתב בטעות כי יינתן תרגום בעברית ואנגלית להרצאות, והמוזמנים סברו שהשפה בכינוס תהייה גרמנית. אך מה גדולה הייתה אכזבתם כשהוסבר להם שנפלה טעות בהזמנות וכי ההרצאות יהיו בעברית עם תרגום לאנגלית. שילוני, ששמיעתו הייתה כבדה העביר את הערב בצפייה בפני הנוכחים המאוכזבים וחש בצימאונם האדיר לשפתם ובערגתם לתרבות שאבדה להם. הוא הבין, כי לא ירחק היום שתרבות זו תיעלם מן העולם ויש לתעד אותה. באותם רגעים גמלה בלבו ההחלטה להקים מוזיאון ליהדות דוברת גרמנית.

שילוני ביקש להתקבל לראיון אצל ראש עיריית נהרייה כדי לשכנע אותו בנחיצות העניין, אך נדחה בלך ושוב. הציעו לו ללכת לים, לשחות ליד זיגי קרן, אז סגן ראש עיריית נהרייה, ותוך כדי שחייה לספר לו על מבוקשו. וכך עשה. זיגי קרן ארגן לשילוני פגישה עם ראש העיר וזה הסכים לתת לו חדר בקומה השביעית בבניין העירייה. בקפדנות ייקית אסף שילוני את המוצגים, חיבר, הדביק, תלה ושימר אותם. לצורך העניין הוא הפעיל את כל יכולת האלתור שלו: את הצילומים שהציג הדביק על בסיסי עץ שיצר מארגזי תפוזים מהמכולת של רבקה בשכונת עמידר, שבה התגורר: את המסמרים לתליית התמונות השיג מהסנדלר השכונתי. הסנדלר הנדיב הרשה לו לאסוף מהרצפה את כל המסמרים העקומים שהשליך ושילוני יישר אותם במשך שעות בביתו. יום-יום היה מגיע לבניין העירייה לטפל במוצגים ולחכות למבקרים. עם השנים הקשה נטל הטיפול במקום על שילוני, שהגיע כבר לגיל 90, וצריך היה למצוא פתרון אחר.

סירב להיעזר במקל

ב-1991 עבר המוזיאון לגן התעשייה בתפן בתמיכתו וסייעו של סטף ורטהיימר. הטיפול במוזיאון הועבר לאחריותה של האוצרת רותי אפק, ילידת זלצבורג שבאוסטריה.

התצוגה במוזיאון מתחילה במסמך משנת 321 לספירה המעיד על קיומם של יהודים בגרמניה, עוברת דרך שלבי פריחתה ותרומתה של יהדות גרמניה בתחומים שונים ועד לחורבנה.

על תקופת השואה לא אהב שילוני להרחיב את הדיבור, כי זו כאמור, לא הייתה תקופת הפריחה של היהדות. בחוש ההומור האופייני לו הוא שם את הטלאי הצהוב שלו מזכסנהאוזן בין אותות מלחמה שקיבלו חיילים יהודים במלחמת העולם הראשונה.

רותי אופק, האוצרת, הציבה את הטלאי על רקע קיר שחור גדול וחשוף, המציין את החוסר והאובדן של העושר, הידע והתרבות המוצגים על הקירות מסביב. לא מעט מהכישורים והעושר הרוחני של יוצאי גרמניה מוצג בתרומתם של יוצאי תפוצה זו להקמת הארץ ופיתוחה.

גם אחרי מינויה של אופק ובעידודה המשיך שילוני לבוא למוזיאון בתפן, להיפגש עם המבקרים ולהסביר להם את המוצגים. בגיל 95 ההליכה הייתה קשה לו והוא נאחז בדרכו בגדרות ובעצים. הוא סירב להיעזר במקל הליכה והסביר, כי "אם אלך עם מקל אז באמת אהיה זקן". עם זאת במקרים מסוימים הוא לא היסס לנצל את גילו המופלג. בבנק, למשל, הוא היה נעמד בראש התור וכשהיו מעירים לו על כך נהג להשיב: "נותרו לי חמש שנים עד גיל מאה, ואינני מתכוון לבזבז את הזמן בעמידה בתור".

לפני לחודשיים מת שילוני בשיבה טובה ותרם את גופתו למדע, בהתאם לתפיסה הפרקטית שאפיינה את חייו: "אחרי שמתים נותר רק הגוף, ואם הוא יכול לעזור לסטודנט לרפואה אז שייהנה", אמר שילוני.

חיפוש שמות:
חפש חפש

הורד את תוכנת הגנאלוגיה המובילה בחינם

נוחה וקלה לשימוש
מייבאת קבצי GEDCOM בקלות
טכנולוגיית התאמות חכמות
תמיכה ב-40 שפות