ברוך הבא

שמי יוסי שא-נס ויש לי העונג לנהל את האתר הזה.

אתר זה נבנה בעזרת MyHeritage.com. זו מערכת המאפשרת לאנשים כמוך וכמוני להקים אתר משפחתי ולהציג בו אילן יוחסין באינטרנט.
אם יש לכם הערות על האתר, אשמח אם תלחצו כאן ותצרו עמי קשר.
יתכן ונפלו טעויות בעצי המשפחות, נא הביאו אותן לידיעתי ואשמח לתקנן.

אודה לכם על השלמת - שמות, נתונים, תמונות, מסמכים וכד'.

את מרבית הנתונים אספתי משך שנים, מספרים רבים, כתבי יד, עיתונים, מבתי עלמין, רשימות שונות של שטרי כתובות, נפטרים, מפקדים וכד'.

כפי שתוכלו לראות, משפחתי, הן מצד אימי ז"ל והן מצד אבי ז"ל משתייכת לגדולי רבני ארץ ישראל בעיקר מגרוש ספרד כ-500 שנה ומעלה.

שתי המשפחות עלו עם הגרוש ארצה . משפחת אבי ז"ל אברהם סאגיס - שא-נס , לצפת ונמנו בה על גדולי הרבנים והמקובלים, חבריהם של ר' יוסף קארו, האר"י הקדוש ועוד.

מצאתי בצפת מיד לאחר גרוש ספרד 13 מגדולי הרבנים של משפחתנו סאגיס, שהיו בה חברי הועד, ראשי ישיבות, דיינים בבתי הדין וכד'.

בינהם ר' יוסף סאגיס שעל שמו זכיתי להקרא, וכשמו של סבי ז"ל, רבו של ר' אלעזר אזכרי בעל  "ספר חרדים" והמזמור "ידיד נפש" וחברו של ר' יוסף קארו, אחיו ר' משה סאגיס, רב חשוב בצפת, בנו של ר' משה, ר' שלמה סאגיס שנולד בצפת, ראש ישיבה ודיין כאביו, חתנו של האר"י הקדוש ורבם של ר' יוסף מטראני(המהרי"ט או המהרימ"ט, בנו של המבי"ט), ר' חייא רופא, ר' טוביה הלוי, ר' גדליה קורדובירו (בנו של הרמ"ק) ועוד, ר' יונתן סאגיס מגורי האר"י מיד אחרי ר' חיים ויטאל גדול תלמידיו ועוד ועוד.

כתבתי ספר על משפחת אבי ז"ל בצפת ,שחיה בה כאמור בתקופת הזוהר שלה כ-180 שנה במאות ה-15 וה-16.

בשל המצב הקשה מאוד אז בצפת, עזבו אותה גדולי רבניה וכל תושביה היהודים ומשפחתנו ירדה לברוסה שבטורקיה, ממנה עלה סבי ז"ל ב-1925 למושבה באר יעקב ובה שימש כרבה וכראשה עד לפטירתו ב- 1949, ממחלה בגיל 54.

משפחת אימי עלתה מספרד כפי הנראה גם כן לצפת, בזמן הגרוש, בה חתום ר' יוסף אליסר על איגרת כבר ב- 1504 ואנו מוצאים בה רבנים גדולים כר' אברהם אלישר שנפטר ב- 1710, בנו ר' יוסף חיים אלישר שנישא לבת משפחת הגאון מוילנא ב- 1716 בחברון ( ומכאן כפי הנראה הניסיון של מספר חוקרים לייחס את מוצא המשפחה לוילנה), בנם ר' יעקב אלישר בעל "מגילת פרס" וחברו של החיד"א, נכדו הראשל"צ הרב יעקב שאול אלישר - ה"יש"א ברכה" ובנו החמ"א, חיים משה אלישר אף הוא ראשל"צ ועוד ועוד.

סבתי ז"ל בוקס מרים קפילוטו, פרנקו אלישר, הייתה נינתו מצד אמה, של היש"א ברכה ונולדה בביתו שבעיר העתיקה בצמוד ל - 4 בתיה"כ שברובע (דירתו קיימת עד היום), ונכדתו של החרי"ף הרב חיים רחמים יוסף פרנקו, רבה של חברון.

משפחת אימי שתחיה וסבתי ז"ל - קפילוטו, אלישר, פרנקו נקשרו בקשרי נישואין, משך 500 שנות חייהם בארץ עם רובם המוחלט של משפחות הרבנים המפורסמות האחרות כ- מני, ישראל - שיריזלי, מיוחס, נבון, חיון, בן עטר, אלגאזי, פאניז'ל, אזולאי, חאגיז, כולי, גאלאנטי, די סילוה, עוזיאל, ועוד.

רובם ככולם של 33 הראשונים לציון מצויים בעץ המשפחה כפי שתוכלו לראות.

משפחות חשובות אחרות שנקשרו בקשרי נישואין למשפחת אימי - ילין, בן יהודה, רוקח, ריבלין, פינס, ב"ק, פרומקין ועוד כך שמיזוג העדות והגלויות התרחשה הלכה למעשה במשפחתנו.

את כל עצי המשפחות הנ"ל ואת הקשרים בינהן תוכלו למצוא באתר זה.

קורות החיים של זקני המשפחה בעיקר, רבניה ואישי הציבור שבה מופיעים בהערות( הלשונית השמאלית בכל תיק), בדף השני, כולל בד"כ המקורות מהן לקחתי אותן.

אילן היוחסין שלנו מופיע באתר זה! באילן היוחסין שלנו ישנם 14874 אנשים.
האתר עודכן בפעם האחרונה ב15 בנוב' 2018, וכולל 770 חברים רשומים. אם ברצונכם להצטרף כחברים באתר זה, לחצו כאן.  

תיהנו!


לאילן היוחסין

לתמונות המשפחה
חדשות משפחתיות
אתמול
אריה גרשון קלין הצטרף לאתר אחר: אתר משפחת דקל Dekel Family Website
יוסי שא-נס הפיץ עדכונים של אילן היוחסין 29 7 2015 מה-Family Tree Builder.
נוב' 14, 2018
יוסי שא-נס תייג את יעקב לבשטיין ב-1 תמונות
 
יוסי שא-נס תייג את תמר נהרי (לבית רבינו) ב-1 תמונות
 
יוסי שא-נס הוסיף את <פרטי> גינוסר לאילן היוחסין: 29 7 2015.
יוסי שא-נס עדכן את הפרטים של יעקב לבשטיין , תמר נהרי (לבית רבינו) , <פרטי> גינוסר ושל <פרטי> גינוסר באילן היוחסין 29 7 2015.
יוסי שא-נס תייג את <פרטי> גינוסר ב-1 תמונות
 
נוב' 13, 2018
Saar Paz הצטרף לאתר אחר: Kalderon_Pitty Web Site
יוסי שא-נס הפיץ עדכונים של אילן היוחסין 29 7 2015 מה-Family Tree Builder.
נוב' 11, 2018
יוסי שא-נס הפיץ עדכונים של אילן היוחסין 29 7 2015 מה-Family Tree Builder.
efraim stern הצטרף לאתר אחר: Wade-Amrani Family Web Site
Mark Goldsmith הצטרף לאתר אחר: greenblat family Web Site
נוב' 10, 2018
יוסי שא-נס הפיץ עדכונים של אילן היוחסין 29 7 2015 מה-Family Tree Builder.
יוסי שא-נס תייג את שמחה דוכן (לבית דוכן - גוזלן) ב-1 תמונות
 
יוסי שא-נס תייג את יוסף גוזלן ב-1 תמונות
 
יוסי שא-נס תייג את <פרטי> נחמיאס ב-1 תמונות
 
יוסי שא-נס תייג את <פרטי> גולן- גוזלן ב-1 תמונות
 
יוסי שא-נס תייג את <פרטי> גולן (לבית ראינר) ב-1 תמונות
 
יוסי שא-נס תייג את <פרטי> חיימוביץ (לבית חיימוביץ - נחמיאס) ב-1 תמונות
 
יוסי שא-נס תייג את <פרטי> קיריתי- קפילוטו ב-1 תמונות
 
יוסי שא-נס תייג את <פרטי> קיריתי- קפילוטו (לבית קיריתי- כהן) ב-1 תמונות
 
יוסי שא-נס עדכן את הפרטים של <פרטי> חיימוביץ (לבית חיימוביץ - נחמיאס) ושל <פרטי> קסטל באילן היוחסין 29 7 2015.
יוסי שא-נס תייג את <פרטי> קסטל ב-1 תמונות
 
יוסי שא-נס תייג את יוסק'ה קסטל ב-1 תמונות
 
יוסי שא-נס תייג את <פרטי> נחמיאס ב-1 תמונות
 
  צפה בחדשות ישנות
כתבות
סיפורים משפחתיים:על אסתר רוסו לבית בורלא אחותה של סבתנו רבקה חפץ
פורסם על ידי: עדנה חפץ ב-6 ביולי 2013 06:21

באתר הנצחה לחללי פעולות איבה מצאתי את סיפור חייה של אסתר רוסו לבית בורלא אחותה של סבתנו רבקה חפץ שנהרגה יחד עם אימה מזל

אסתר, בת חיים ומזל בורלא, נולדה בירושלים בתרס"ו (1906).
משבגרה נישאה וגידלה בשכונת נחלאות את ילדיה: לבנה, יצחק, חיים ויחיאל. עבדה כפועלת נקיון בבנק וכטבחית בפנסיון, בגיל צעיר התאלמנה ופרנסה לבד את משפחתה. מאז התאלמנה אימה, מזל בורלא, חיה גם היא בבית אסתר.

בבוקר 19.05.1948, חמישה ימים אחרי הקמת המדינה, החל הקרב המכריע על גורלה של ירושלים, שנמשך בשלב הראשון 24 יממות ברציפות עד להכרזת ההפוגה הראשונה ביום 11.06.1948. במהלך תקופה זו הירבו הערבים להפגיז את השכונות היהודיות של ירושלים ללא הבחנה. בקרבות אלו נהרגו בתוך העיר קרוב ל- 400 יהודים, למעלה ממחציתם אזרחים שרובם נפגעו בהפגזות.

ביום העשרים ושניים למערכה, ב' בסיון תש"ח (09.06.1948), החריפו ההפגזות על ירושלים ,עם התקרב המועד המוסכם להפוגה הראשונה ,ונהרגו ברחבי העיר 22 יהודים. אסתר ומזל שהו בבית שכנים כאשר פגע פגז בבית מולן. למרות האזהרות יצאה אסתר לנסות לעזור ואימה מזל רצה אחריה. שתיהן נפגעו מפגז שנפל ברחוב ומתו בתוך דקות.

אסתר היתה בת 42 במותה, הותירה ארבעה ילדים. היא ואימה הובאו לקבורה בבית העלמין הארעי בשיח באדר ולאחר כמה שנים הובאו למנוחת עולמים בבית העלמין בהר המנוחות בירושלים. יהי זכרן ברוך
הערה 1|125 צפיות|צפה בכתבה המלאה
זיכרונות משפחתיים:הראשון לציון הרב יעקב שאול אלישר - היש"א ברכה
פורסם על ידי: יוסי שא-נס ב-29 בדצמ' 2011 21:56
תקציר
הרב יעקב שאול אלישר (היש"א ברכה) היה החכם באשי האחרון בירושלים. במאמר מתוארת דמותו ומובאות בו דוגמאות לפסיקותיו בנושא השמיטה, עירוב בשבת, הוראת ערבית בבתי ספר ויחסו להרצל.

חדשנות ואומץ בלשכת הראש"ל
מחבר: נתן אפרתי

הרב יעקב שאול אלישר ששימש "החכם באשי" האחרון בירושלים, לא נרתע מפסיקות חדשוניות ומפתיעות והתאים עצמו למציאות המשתנה

מספרד לירושלים: משפחת אלישר והיש"א ברכה

קורותיה של משפחת אלישר הן חלק בלתי נפרד מהאירועים שהיו מנת חלקו של היישוב היהודי בארץ ישראל. ראשון בני המשפחה שעלה לארץ לאחר גירוש ספרד והשתקע בצפת, היה ככל הנראה ר' יוסף אליסר, שאת שמו נושאת המשפחה עד היום. במרוצת השנים הוציאה המשפחה מקִרבהּ כמה וכמה חכמים שנמנו עם ראשי הקהילה הספרדית בירושלים ומילאו שליחויות בשם כלל הציבור. החשוב שבהם היה הרב יעקב שאול אלישר, שנודע בכינויו "יש"א ברכה" ושהגיע לכהונה הרמה ביותר ביישוב תחת השלטון העותמאני, ה"חכם באשי", הוא "הראשון לציון", ראש רבני ארץ ישראל. הרב אלישר העלה על הכתב את זיכרונותיו, ואפשר לראות בו את חלוץ כותבי האוטוביוגרפיות בארץ ישראל בזמן החדש.

היש"א ברכה נולד בשנת תקע"ז (1817). בהיותו בן שש שנים ועשרה חודשים, נתייתם מאביו, וכעבור ארבע שנים נישאה אמו לרב בנימין מרדכי נבון. כבר מגיל צעיר החל להתערות בחברת מנהיגי ירושלים וחכמיה, ושטר הבוררות הקדום ביותר שבו הוא נזכר כפוסק הוא משנת תרי"א (1851). בשנת תרי"ג (1853) הוסמך מטעם רבני ירושלים לשמש דיין ומורה הוראה, ומאז שימש בקביעות דיין באחד מארבעת בתי הדין הספרדיים בירושלים. בתרכ"ט (1869) נבחר הרב אברהם אשכנזי לראש"ל והרב יש"א ברכה מונה לראש אב בית דין במקומו.

הרב אלישר היה גבה קומה, זקנו מגודל ועשוי בהידור, אדרתו ארוכה, והטוּרבן שלראשו וזקנו הארוך מבליטים עוד יותר את קומתו. דמותו הייתה מוכרת ומקובלת מאוד בירושלים, ובסך הכול חיבר עשרה ספרים בתחומי הדרוש וההלכה. בדרשותיו ידע למשוך את לב שומעיו בעברית, בלדינו, ואפילו באיטלקית (א' כהן-רייס, מזכרונות איש ירושלים, ירושלים תשכ"ז, עמ' 158-155). בשנת תרל"ה (1875) הוציא לאור את ראשוני חידושיו בספר של אביו החורג "בני בנימין וקרב אי"ש". שמעו כפוסק חריף ובקי יצא למרחקים, והוא הוצף בשאלות בענייני דת והלכה מכל רחבי העולם היהודי.

"אין לנו כי אם אי"ש אחד": מינוי שנכזב ומינוי שהתגשם

בשנת תר"ם (1880) נפטר הראש"ל, הרב אברהם אשכנזי, ואולם במקומו לא נתמנה הרב אלישר, כפי שהיה אפשר לצפות, כי אם הרב רפאל מאיר פאניז'יל (המרפ"א).

לאמתו של דבר צריך היה (יש"א ברכה) לעלות על כיסא הרבנות הראשית עוד בשנת 1880 אולם הוא ויתר על הכבוד [...] רק חוג מצומצם ידע את פשר הדבר (כהן-רייס, עמ' 118).

העיתונות הירושלמית עסקה רבות בפשר היעדרו של המינוי המתבקש. מנהיגי הספרדים היו מחולקים בדעותיהם באשר למועמד למשרת "הראשון לציון". "הצעירים" יחסית, ראו ברב אלישר את מועמדם הטבעי, ואילו הוותיקים ראו ברב פאניז'יל את המועמד המסמל את הרציפות הרבנית בעיר. המאבק בין הקבוצות החל, כפי הנראה, עוד בחייו של הראש"ל הקודם, הרב אברהם אשכנזי ("חבצלת", תר"ם, גל' 24; "הלבנון", מנחם-אב תר"ם).

פטירת המרפ"א בשנת תרנ"ג הייתה הזדמנות נאותה לעיתונות ולמשכילים הירושלמיים לפעול לבחירת "ראשון לציון" חדש, שיוכל להתמודד עם המשימות החדשות שעתידות לעמוד בפני החכם באשי. דעת רוב הקהל, ספרדים ואשכנזים כאחד, נטתה הפעם להעניק את המשרה לרב אלישר, שנודע כמצדד בהנהגת תיקונים וייסוד ועד משותף לספרדים ולאשכנזים ובתיקונים אחרים בהתאם לנסיבות החדשות. קבוצת משכילים ירושלמים אף שיגרו מכתב לרב ובו קבעו: "אין לנו כי אם אי"ש אחד אשר נוכל לתת המשרה על שכמו". בט"ו בשבט תרנ"ג הוכתר לכהונת ה"ראשון לציון", משרה שבה נשא עד פטירתו בכ"ח בתמוז תרס"ו.

שמיטה, עירוב וחינוך: פסיקות פורצות דרך

דוגמה אחת לאומץ לבו של הרב בפסיקותיו אפשר למצוא ביחסו לשאלת העירוב בירושלים.

עם בניית הבתים והשכונות מחוץ לחומות העיר, התעוררה שאלת ה"עירוב" וטלטול החפצים בשבת בין החומות לשכונות שמחוצה להן. סוגיית עירוב רשות הרבים בשבת נחשבה שאלה נכבדה והעסיקה פוסקים רבים.

בירושלים מצאו האשכנזים היתרים שונים להתקנת עירוב ולטלטול בשבת, ואילו הספרדים החמירו בנושא זה על פסיקתו של מחבר ספר ה"שולחן ערוך" – ר' יוסף קארו. לאחר התלבטות הגיע היש"א ברכה למסקנה כי בנסיבות החדשות שנוצרו בירושלים, של גידול היישוב ומגורים בצוותא של אשכנזים וספרדים, לא יוכל הציבור הספרדי לעמוד באיסור זה, וכדי שלא יעברו על איסור מן התורה במזיד, מצא נימוקים להיתר. זו הייתה דוגמה להכרעה קשה מכורח המציאות החדשה בירושלים.

בשנת תרמ"ח התלקח ביישוב היהודי בארץ "פולמוס השמיטה", שמרכזו היה מידת ההקפדה שיש לדרוש מן החקלאים היהודים במושבות בשנת השמיטה בתרמ"ט. הפולמוס שימש ביטוי להשקפות המנוגדות שרווחו בדבר שאלת יישוב ארץ ישראל. התפיסה הדתית המסורתית ראתה את הצדקת קיומה של ההתיישבות החקלאית באפשרות לשמור כהלכתן את המצוות התלויות בארץ, בכללן השמיטה. לעומת זאת, רבים מהמתיישבים וראשי חובבי ציון ראו בעבודה החקלאית משמעות לאומית והיסטורית, ובהתיישבות החקלאית ראו מפתח לשינוי מבנהו של היישוב היהודי בארץ ישראל. הבדלי התפיסה הובילו לגישות שונות גם בדבר הצורך לשמור שמיטה כהלכתה, שנים אחדות בלבד לאחר ייסודן של המושבות הראשונות.

כאמור, בעיית השמיטה התעוררה במלוא חומרתה וחריפותה בשנת תרמ"ח (1888), ערב שנת השמיטה תרמ"ט. גאוני הדור בארץ ובחו"ל, שנתבקשו לחוות את דעתם בשאלה, נחלקו אם להתיר או לאסור בשנה זו מלאכות חקלאיות שונות. בראש מחנה המתירים התייצבו הרב יצחק אלחנן ספקטור ("הגאון מקובנה"), הרב שמואל מוהליבר (מראשי חובבי ציון) ואחרים, ובראש מחנה המחמירים ניצבו כמה מרבני ירושלים, ביניהם הרב שמואל סלאנט והרב יהושע לייב דיסקין ("הרב מבריסק"). העובדה שכמעט כל המתיישבים במושבות נמנו עם העדה האשכנזית הניעה את הרבנים הספרדים לנקוט מלכתחילה עמדה ניטרלית ולא להיגרר לוויכוח זה.

הרב אלישר, שהיה באותה העת משנהו של הראש"ל פאניז'יל ו"המוציא והמביא" למעשה ברוב ענייני העדה, נתבקש בכל זאת אף הוא להיכנס לעובי הקורה בשאלת השמיטה. לאחר שהפך בצדדיה ההלכתיים של הסוגיה הסבוכה, העלה נימוקים מקוריים להיתר, על בסיס המציאות הקרקעית הייחודית בארץ בתקופת הפולמוס. על פי חוקי האימפריה העותמאנית הייתה שייכת אדמת ארץ ישראל לאוצר השלטון הטורקי ("מירי"). השלטונות היו בעלי הקרקע והמתיישבים חכרו אותה מידיהם וחויבו בהעלאת מס שנתי לסולטאן. המתיישבים לא היו אפוא בעלי הקרקע כי אם שכירי הסולטאן, ועל כן טען הרב שמצוות השמיטה לא חלה עליהם. קביעה זו הביאה אותו להציע שני פתרונות מעשיים ומקבילים:

הצעתו הראשונה הייתה שכל מושבה תקצה חלקת אדמה של דונם, שבו תיאסר כליל עבודה בשמיטה, על מנת ש"לא תישכח תורת שביעית מישראל". הצעתו השנייה הייתה לרשום את הבעלות על הקרקעות על שם נוכרי מהימן, ולמכור לו את כל השדה למשך שנה אחת. היתר "המכירה לגוי" לקראת שנת השמיטה, שאפשר למתיישבים להמשיך ולעבד את אדמותיהם, התבסס אפוא אף הוא על פסק ההלכה של הרב אלישר.

סוגיה אחרת שבה הביע את דעתו בנחרצות הייתה אופיו של החינוך בירושלים. גישתה של העדה הספרדית בכללה הייתה מתונה בהרבה מזו של האשכנזים. הם לא שללו על הסף את הרחבת מערכת החינוך המסורתית על פי רוח הזמן, אם לא עמדה בסתירה לעקרונות הדת. בשנת תרל"ז (1877) פרסם הרב אלישר מכתב פומבי בעיתון "שערי ציון" (גיליון 2), שבו הוא מבקר בחריפות את כניעת המוסדות האשכנזיים לדרישות החוגים הקנאים שלא ללמד ערבית. הרב אלישר הזכיר כי גדולי תורה רבים חיברו ספרים בערבית (ביניהם הרמב"ם) וכי ניסיון ההוראה של הערבית בבית הספר למל מראה כי אלה שלמדו את השפה הפיקו ממנה תועלת בלא שהדבר פגם בנאמנותם לדת ישראל. גישה דומה הפגינו הרבנים אלישר ופאניז'יל כשנוסד בתרמ"ב (1882) בית ספרכי"ח על ידי חברת "אליאנס".

"הפעיל את תוקף סמכותו"

מאז שנות ה- 60 של המאה ה- 19 נמנה הרב יעקב שאול אלישר עם הנהגת העדה הספרדית. בתקופתו הגיעה לשיא מעמדה משרת ה"ראשון לציון", ולאחר פטירתו חלה סביבה הידרדרות גדולה עד סוף התקופה העותמאנית (1917).

בתקופת כהונתו של היש"א ברכה החלה התנועה הציונית בפעילותה, ומנהיגה, בנימין זאב הרצל, אף ביקר בארץ לימים אחדים. הממשל העותמאני לא ראה בעין יפה את הביקור, ובעיר התפשטה שמועה כי החכם באשי בקושטא הציע לחכם באשי בירושלים להטיל על הרצל חרם. ואולם על עמדתו ההפוכה של הרב הירושלמי ביחס להרצל בשעת פטירתו סיפר אליעזר בן יהודה:

ואני מעיד כי אף על פי שבאמת סכנה גדולה היתה בדבר לא סירב לנו הרב יש"א ברכה אלא הפעיל את תוקף סמכותו וגזר ביטול מלאכות והספד בצבור [...] וירושלים הספידה את ראש הציונות כהלכה (דאר היום, י"ט באדר תרפ"א).

הרב אלישר היה נושאה החוקי והאחרון של משרת החכם באשי. ששת נושאי המשרה שבאו אחריו היו במעמד של ממלאי מקום בפועל, ועם כיבושה של הארץ בידי הבריטים בוטלה המשרה סופית.

ביבליוגרפיה:
כותר:חדשנות ואומץ בלשכת הראש"ל
מחבר:אפרתי, נתן
תאריך:אייר- מאי תשס"ו 2006 , גליון 187
שם כתב העת:עת-מול : עתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל
בעלי זכויות :יד יצחק בן-צבי
הוצאה לאור:יד יצחק בן-צבי
הערות:1. כתב העת עת-מול יצא בהוצאת אוניברסיטת תל-אביב, המרכז לחקר התפוצות ע"ש גולדשטיין-גורן עד לשנת 1998. החל משנת 1999 ההוצאה לאור הינה יד יצחק בן צבי.
הערות לפריט זה:

1. ד"ר נתן אפרתי, חוקר תולדות היישוב, שימש עד לאחרונה מנכ"ל האקדמיה ללשון העברית; פרסם ספרים על משפחת אלישר ועל העדה הספרדית ירושלים.

0 הערות|345 צפיות|צפה בכתבה המלאה
גנאלוגיה:משפחת חיימסון מחברון- שאלה
פורסם על ידי: ב-24 בדצמ' 2011 03:46

שלום לחברי האתר,

אני מחפשת את עקבות משפחת חיימסון שחייתה בחברון ושם הגברים במשפחה הוא חיים דב. סבתי נישאה לערך בשנת 1907 עם בן המשפחה ששמו היה חיימסון. אימו היתה ממשפחת פורוש הירושלמית. שם סבתי: אסתר ווילף. מנישואים אלה נולדו שני בנים: יעקב חיימסון ודב חיים חיימסון. לאחר מכן נפטר בעלה וסבתי נישאה לר' יוסף צבי גולדשמיד מגבעת שאול ירושלים.

אודה למי שישלח מידע נוסף.

תודה,

אביבה פרידמן

הערה 1|183 צפיות|צפה בכתבה המלאה
זיכרונות משפחתיים:זכרונות חברון- דודי מנשה גוזלן, גולן ז"ל
פורסם על ידי: יוסי שא-נס ב-17 ביולי 2011 09:24

בס"ד

באדיבות בת דודתי – דפנה גולן:

מצאתי את הרישומים הללו , שכתב אבא ז''ל בעיפרון באחת המחברות שלו בשלהי שנת 1992.

הטכסט כתוב כטיוטא שמעולם לא נערכה.

אני מצרה שלא דחקתי בו מספיק לכתוב את זיכרונותיו כשהיו עוד טריים, אבל גם מאוד שמחה

שהשאיר לנו את מעט השורות האלה , שנכתבו בכתב ידו ובסגנונו המיוחד .

דפנה גולן

כב' בכסלו תשנ''ג17.12.92

משפחת - שבט קסטל - רשימות שונות

לידידי ובן דודי יוסקה לשבט קסטל הנכבד,

פתח דבר – קצת הקדמה.

לפני כ-35 שנה פנה אלי המנוח דוד אבישר , איש יקר, מורה הלכה ומנהל בית ספר בירושלים בבקשה לרשום פרקי זכרונות מעיר האבות היא חברון על אישיה מאורעותיה וכמובן את קורות ימיה האחרונים, הלא הם כידוע מאורעות תרפ''ט, והמטרה היתה להנחיל בספר לדורות הבאים ולאלה החיים איתנו כיום את חיי הקהילה היהודית וסופה הטרגי בשנת התרפ''ט.

לצערי, ולחוסר התיחסותי (ובעיקר עבודתי גרמה לכך ) לאירוע המעציב הזה , לא רשמתי מאומה , ואשר עד שעת כתיבת שורות אלו, אני מאוד מצטער, אבל את אשר היה אין להשיב ,ואכפר ולו בחלק מזערי בשורות אלה כדלהלן.

אני גוזלן גולן מנשה ,בן שלמה וג'ויה גוזלן , יליד תרע''ג היא שנת 1913 אנסה ואשתדל ואדלה ממעמקים פרקי זכרונות מלפני שבעים שנה, ואתאר את ילדותי בגיטו בחברון המכונה קורטיג'ו. רובע שבצורתו ידמה לעיר העתיקה בירושלים בית בתוך בית, חצר אשר בתוכה חדרים אחד או שניים וכדומה לכל משפחה (אשר כל אשה ידעה את אשר בשלה שכנתה) מסיט את עצמי אחורה במרכבת הזמן ורואה אישיות רבת הוד ועל ראשה מצנפת הדורה, והולך לאיטו , הלא הוא הרב סלימן מני, רבה של הקהילה בחברון, ואזכר איך הקהילה בעיר חלקה לו כבוד ויראה וגם גאוה, אישיות אצילית במלוא מובנה של המילה. משפחת הרב גרה בקומה עליונה במרכז החצר קורטיג'ו ואשר מתחתיה בצד היה ביהכ'נ המכונה ביהכ''נ של הרב מני ומכונה בפי כל ביכ''נ "הקטן" לצדו של ביהכ''נ הגדול , המכונה ביהכ''נ של אברהם אבינו והגבאי והרב שמו חכ' צרפתי. מתחת לקומת הרב שכן רפאל גוזלן. בכורה שמחון "היא אחות אבי" אלמנה ולה בת ובן ואת בעלה לא ידעתי עד היום.

במרכז החצר היתה מאפיה, והאופה היה ערבי והיה לשימושם של התושבים, ובעיקר וזאת להדגיש, כל יום שישי כל עקרת בית הביאה סיר גדול ממולא כל אחד לפי יכולתו וצרכיו אל התנור שהיה דולק כל ליל שבת מהתנור ונקרא בפי כל "חמין" . אחרי תפילת שחרית של שבת כל משפחה לקחה את סירה מהתנור וילה הביתה. אנו גרנו בפינת הרובע בדירת ערבי ששמו היה עיד זתון , ואשתו המכונה אם סעיד, וזאת עלי לציין "במיוחד" היחסים היו של שכנות טובה ואף פעם לא גיליתי איזה מורת רוח בשכנות נעימה זו. במיוחד אזכור על יהודי בשם הרב קמחי ואשר בפתח ביתו מעל הכניסה היה הטיח מקולף בערך של חצי מטר מרובע ולשאלתי מדוע לא מטיחים את הקיר התשובה זהו זכר לחורבן.

בית הספר היה ת''ת בבנין הדסה של היום בקומה האמצעית, כאשר בקומה העליונה היה בי''ח הדסה ובו חדר מרפאה וביכנ''ס וחדרים לשימושים קהילתיים, ובקומה התחתונה היו בתי מסחר של ערבים, וזאת לזכור, כביש עליון כניסה להדסה, כביש תחתון אליו יורדים מבית הספר, ובכביש תחתון זה שכן יהושע חסון ובית מסחרו (XXXבעל הבית היה ערבי בשם ג'יברני. דרך החלון ראיתי את הערבים בוזזים). בצמוד והמדרגות אליו ירדנו מבתינו אחרי שעברנו לגור מהקורטיג'ו ובקומה העליונה מש' גבאי . הבנין בן שלוש קומות מימין לבנין "הדסה ". בית הספר ת''ת ששכן בקומה האמצעית של בנין הדסה. היה בו חצר פנימית גדולה ו-6 חדרים כיתות, ואשר צוות מוריו ומנהלו , כל מורה ומקצועו. שמות המורים החכ' חיים בג'יו. המורה פורדובסקי, מורה ויס נרצח בתרפ''ט והמנהל ומורה בשם מלמד המכונה " רבן של כל בני הגולה". ברצוני לציין פרקי זכרונות על אופיים של צוות זה. חיים בג'יו מורה קפדן ונוקשה. פורדובסקי עדין נפש. לימד חשבון בעיקר. המורה ויס תלמוד קצת תורה, ויס לימד מקצועות כלליים וכן מנהל ביה''ס מלמד שהיה עדין ורך אשר בקושי השתלט על פרחחי הכיתה 9 במספר ומספר פעמים יצא את הכתה ובא בלוית המורה חכ' חיים בג'יו להשליט סדר. התלמידים רק ראו אותו היו מעדיפים לראות את השטן בכבודו ובעצמו ולא את חיים בג'יו. שקט ואלם ותדהמה אחזו את כולם, ובלי להוציא מילה מפיו עזב את הכיתה. זוכרני שבשיעורים של חכ' בג'יו היו מקרים מהתלמידים נדף ריח רע כתוצאה מגזים בקיבתם (מאחר ושעועית היה מאכל נפוץ ביותר ובפרט בחורף ). ואני בכיר בכיתה נפל בחלקי הכבוד הגדול לגשת ולהריח את אחוריו של כל תלמיד, וזה שנמצא אשם הוצא מחוץ לכתה .

הרב הראשי חכ' סלימן מני נפטר בשיבה טובה במושגי הימים ההם וברוב כבוד הובא למנוחות כשבדרך כל הערבים עמדו בשקט. אללה ירחמו, והמשטרה הבריטית על קציניה עמדו דום והצדיעו למת, ואנו תלמיד ביה''ס הלכנו בשורה וקראנו 9 פרקי תהילים בכיוון הפוך ז''א י,ט, ח, ז, ו, ה, ד, ג, לא אדע מדוע. לשאלתי זהו כבוד מיוחד לרב הנפטר. אם זכרוני אינו מטעני ממלא מקומו של הרב הראשי היה הרב פרנקו, סגניו רבנו חסון מאיר קסטל (אגב הרבה קסטל היו בעיר חברון ולא תמיד מאותה משפחה).

(להלן אצין פרנסתם של התושבים אם אציין בכלל)

(מקצועם של התושבים היו סנדלרים , חיטים , צורפים, נגרים, סוחרים ) X במקביל היה בי''ס לבנות במרחק לא גדול מהדסה, ואשר בקומתו העליונה גרה מש' סלונים ואשר אחד מבניה היה דן סלונים מנהל אנגלו פלסטינה בנק ,נרצח במאורעות תרפ''ט, ואביו הרב סלונים רבה של יהדות אשכנז, ובתו הרי היא אשתו של ח''כ לשעבר יוסף בורג, שלמדה איתי בכתה מקבילה, אמא של ח''כ אברהם בורג כיום .

כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה שרר בשלטון העותומני משטר הקפיטולציות. כל הנתינים היהודים שהיו נתינים זרים זכו ליחס מיוחד ולהגנה מירבית. לדוגמא אי אפשר היה לאסור נתין זר בלי נוכחות והסכמה של הקונסול שלו בעיר. כתוצאה מזה בפרוץ המלחמה כל הנתינים חולצו למקום מבטחים לחוץ לארץ. כזאת היה גורל מש' הגוזלנים . כל המשפחות שולחו למצרים בעיקר לעיר דמנהור . מחוץ לאמי אחי ואני בגילים 5, 2, 1.5 , 6 ח' ואני הכותב הקטן. הסבא מוכתר בעיר חברון נסים קסטל שעמדתו היתה כנציגה של התושבים קבל על עצמו אחריות על בתו וילדיה, והשלטונות נענו לכך והממשלה הצרפתית התחייבה למזונותיה שלה וילדיה. הסכום היה 2 נפוליאונים צרפתים. נתינים צרפתים. כסף זה באותם זמנים היו די מספקים לתקופה הקשה בזמן שכלל התושבים העותומנים אספו ,נברו, באשפה ברחובות ורבים מהם מתו מחוסר תזונה ומחלות. למותר להוסיף שאבי שלמה גוזלן ואחיו ואחרים שהו במצרים קרוב ל-5 שנים, ושרר נתק מוחלט בין חברון למצרים. במצב זה הדאגה היתה מרובה והמהגרים נזקקו בלחץ הנסיבות לפנות לידעונים מכשפים וכדומה לקבל כביכול על גורל משפחותיהם. אבי סיפר לי שהוא אישית לא האמין לכל השטויות האלה של ידעונים, אבל תחת לחץ מכרים וענין נגש גם הוא לידעוני, שלשל לידיו 2 גרוש, אבל בקש מהאיש שלפני שיספר לו מה מצב משפחתו בחברון יגידו בטובו להגיד לו מה יש בכיס המעיל שלו ואח''כ ימוש מרחק מטר ממנו בזמן באותם זמנים המרחק בין מצרים וחברון היה יותר רחוק מאשר בזמננו הירח. המצרי שחש מי יושב לפניו בקש בכל לשון של בקשה שיקח חזרה את 2 הגרושים ויעזבו לנפשו ואל יקפח את פרנסתו ויגלה את בדיותיו ברבים ובזה תם הסיפור. בנוסף לסיפור זה סיפר לי אבי שהיות והממשלה הצרפתית היתה ממונה גם על בריאות אזרחיה נהגו לגשת לבית מרקחת ולבקש שמן קיק כביכול סבלו מעצירות. וכל פעם צברו מעט שמן ואח''כ מכרו אותו והרויחו מספר גרושים עד שנודע הדבר למח' הבריאות וזו החליטה "הבה נתחכמה" . לימים דודי דוד גוזלן סבל באמת מעצירות ושלח את אבי להביא לו שמן קיק ואמר שזה בשבילו וכך היה כשנתנו לו את המנה הרגילה אמר לרוקח שזה לא מספיק. הרוקח נענה ברצון והוסיף מנה כהנה וגם הפעם עמד אבי על דעתו שהוא גדול ולא מספיק ושיוסיף עוד, בלי דין ודברים הוסיף הרוקח עוד. וכך פנה אבי ללכת למקומו ולא כך סבר הרוקח :אתה תשתה זאת בנוכחותי. אבי טען שהוא שותה שמן עם ארק. לא בעיה, הרוקח הביא ארק וגם זיתים לקינוח, מחוסר ברירה הוכרח אבי לבלוע מנה הגונה של שמן קיק וחזר למחנה סר וזועף. ובחמת זעם התנפל על אחיו על שהוכרח לבלוע שמן קיק ועוד מנה כפולה. אני הייתי בגיל 6 חודשים כשהיגר וחזר לראות אותי בגיל 5 שנים . נקפו השנים במסלול רגוע ושלו. אחד הסיפורים שדליתי ממעמקים היה כך – קומי וטרגי כאחד. יהודי מבוגר בא לגור בחברון, לגמרי לא חכם , אבל תמיר ונאיבי גם יחד ורצה לחפש לו אשה. ליצני העיר התחכמו והציעו לו כלה חמודה שראה ממרחק. אי לזאת, גייסו את אליהו גוזלן (בן דודי) שהתחפש לכלה וערכו באחד הבתים נשף רב משתתפים ואת הבחור הלבישו כיאות עם הינומה שמלה לבנה וכל הקשור בכך. תזמורת עוד לא חסרה. הנשים והגברים שרו מרוב שמחה. התוצאה התגלתה בסוף . יש לציין בצער שלאיש נגרמה אכזבה מרה ומפח נפש. למחרת עזב את העיר לבלי שוב. להמחשת רמת החיים וההשכלה יעיד סיפור קצר זה. בית המסחר של אבי שמש בית ועד ליהודים וערבים כאחד, ושיחות עם ערבים לא חסרו. באותה עת נפוץ עתון פלשטין ערבי ועיתון יהודי דאר היום או חבצלת. זכורני שעתון אחד הגיע לחברון ועבר מיד ליד בדרוג מסוים. לראשונה אצל הרב פרנקו, ואח''כ לרבנים חסון וקסטל ומשם נדד הלאה ובאחד הימים הגיע גם לבית מסחרנו. לימים בא לבקור יהודי בשם משה אבוזגלו ושאל אם יש ברשותו עתון, כמובן שאבי ברוב גאוה ויהירות השיב בהן, לשאלה מאימתי הוא, התשובה – עוד לא עברו 3 שבועות... באחד הימים בהיות בבימ''ס של אבי נכנס יהודי נבוך ואפוף תדהמה. לשאלת אבי מה קרה , ענה שיהודי מכובד בעיר איבד את שכלו, במלים אחרות השתגע. לשאלה מה עשה , ענה, ראיתיו עומד מול הקיר ומדבר ומדבר ומניע בידיו. נבהלתי וברחתי מסביבתו. לימים נודע שזה היה הטלפון הראשון שהגיע העירה...

סוף דבר, היו פרעות בחברון , בצפת, בטבריה, בירושלים וכו'. ברצוני לנסח לעצמי ולאחרים, גורמים קיצוניים ליבו את השנאה לרועץ ליהודים בכל מקום ובכל עת, אבל בחברון בנוסף למקומות אחרים היה המימד של הלוואות ברבית קצוצה לכפרים שבסביבה. וכך התנהלו המגעים. כפרי לקח הלוואה 10 לירות בעונת הזריעה. תשלומיו יהיו עם הקציר וימכור את יבולו. במקום 10 יפרע 15 ל'י. מאחר והיו שנים שדופות, או פגעי טבע אחרים לא היה באפשרותם לשלם את הסך של 15 ל''י אלא בחציו. ז''א נשאר חייב 8 ל''י. לא בעיה. חותמים שטר חדש שהחוב יפרע בקציר הבא. ז''א 12 ל''י וחוזר חלילה, שלפעמים הסך הראשון נדד ל-4-5 שנים ולא נפרע. והסך של 15-10 ל''י היה במקרה הטוב. לפעמים גם ה-10 הפך ל-16 ל''י וכך הלאה. למותר להגיד שרוב היהודים האמידים כולל סוחרים ערבים עסקו בריבית קצוצה זו. ובזאת נגיע לתקופה של פרעות תרפ''ט , שמטרתם של הערבים בעיקר הכפריים להפטר מהנושים כגון מש' גוזלן ורבים אחרים. זאת חזיתי בעיני בשבת 18 באב תרפ''ט עת מאות ערבים לא יכלו לשבור את הדלת שלנו, מאחר ויהודי בשם יהודה טהור עבר ברחוב, ושמע את הערבים. הנה יהודי בואו ונהרוג אותו. לכן התבצר בביתנו . חסמנו את הכניסה לבית בעשרות שקי חיטה שעורה ודורה (פרי התשלומים של הפלחים ) ובמשך שעתיים ויותר לא הצליחו להבקיעו. גם הרבנים עסקו במסחר זה. והרב ניסים קסטל עסק זה היה בעוכריו. עסקיו התנהלו בבימ''ס של חתנו אליעזר גבאי. אנו נצלנו בנס בזכות מידע מיהודה טהור שהזהירנו את אשר עומד להתרחש.

המאורעות פרצו .וכך פרצו מאורעות תרפ''ט. שבת בבוקר י''ח באב. בעקבותיו רצח טבח שוד וביזה, וכ -70 קורבנות . קדמו למאורעות אלה עידוד אנגלי ברשות מושל מחוז הנפה בשם סר בילי וקצין מטהו קרפטה וכו. לפלג ולמשול בין יהודים וערבים בתואנה, בחלקה מוצדקת ,על הריבית הקצוצה שמצצה את לשד התושבים, והיה כעין מרד לא רק לא לשלם חובות אלא גם להחזיר מה שנגזל מהם ברבות השנים.

והתוצאה לא רק להרוג ביהודים אלא גם להפטר מחובם ומלאכת קודש זו אין להחמיצה, בזמנו קראו לריבית זו פחס מחש''. זכורני שאחרי הטבח בחברון הובאו לבית משפט מס' ערבים ונשפטו בעונשים שונים, אבל באחד המשפטים על רצח הרב מאיר קסטל, הועמדה מול אשתו של הרב בפני עו'' ד ערבים שתספר את אשר קרה וגם להתל בה ולהביכה בעדותה. באחת השאלות שנשאלה הרבנים כמה ימים יש בשבוע תשובתה היתה לעו''ד : רק חמור שכמוך אינו יודע. מכאן והלא העדות היתה מאופקת וזהירה. (סוף דבר, אנו הועברנו מחברון לירושלים באמצעות כח משמר בריטי).

סוף דבר

אחרי שעתיים של דפיקות בדלת וזריקת אבנים דרך החלון בא משמר אנגלי והועברנו למשטרת חברון (בית רומנוב) ובדרך ראינו איך ביה''מ נשדד כולו ואפילו המדפים. ובחוסר כל הועברנו לירושלים, לבנין שטראוס ברח' שטראוס (שתי מילים לא ברורות ). ומן הסוכנות קבלנו שמיכות וכרים ושכבנו על המוזייקה הקרה בכניסה לבנין, ומאז איש איש לדרכו ולהצלחותיו או כשלונותיו.

באחרונה :ראיון שנתבקשתי ע''י נינה של אליהו אבושדיד.

וזה פרק בזמנו וקורותיו.

בבנין המשטרה הועברו כל התושבים ועל גג הבנין הובאו עשרות קרבנות בשתי שורות. וזאת אזכור בעומדנו ליד הגופות נגש אלי מרדכי חסון בן יהושע בגילי ושאלני האם זאת אמת מה שאנו רואים או אני חולם. בתוך המהומה נגשה אמא שלי ושאלה איפה מרגלית אחותנו היתה בת 3 שבועות . נזכרנו שאנו שכחנו אותה בתוך ארון בבית . אז פנינו למשטרה האנגלית ואני יחד איתו נגשתי הביתה והבאתי את הצרור הקטן שנקראה מרגלית עד היום. אמרה: "סוף דבר הכל נשמע, את האלהים ירא , ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם "וגו' קהלת סוף

להשחיל סיפור זה ובזוי ככל שיהיה.

מוכתר חב' משך עשרות בשנים בקהילה וכגבאי של ביה''כ אליהו מני קבל בבואו לירושלים מהכולל 2 לירות לחודש פנסיה. לימים בביתנו באוהל שלמה ישבנו בחדר עם חכ' חיים בג'יו, נציגה של הקהילה ושאל את חיים קסטל אם הוא עובד ומרויח כדי פרנסתו וקבל תשובה חיובית. עוד באותו חודש קוצץ תשלום הפנסיה 2 ל''י של סבי ניסים קסטל מוכתר חברון ועבר לכיסים של פרנסיה המכובדים של הקהילה . בתו הלא היא אמי זעמה כל ימיה האחרונים על גזל נתעב זה,אך אין עם מי היה לדבר.

בירושלים נרכש מבנה במחנה יהודה והפך לביה''כ לפליטי חברון והתקיים שנים רבות, אך הנסיבות השתנו. חלק הלך לעולמו, חלק נדד מהעיר אל מחוצה לה, חלק עבר לגור לשכונות מרוחקות, ואי אפשר היה לבוא לביה''כ ועבר עליו הגולל ליהדות חברון וכיום משמש לישיבה במס' שעות ביום.

להשחיל

מש' המוכתר ניסים קסטל, אשתו בכורה אשה אצילה בהתנהגותה ובמבנה פניה , הבת ג'ויה, אשה יפהפיה ואצילית נשאה לשלמה גוזלן. הבכור רבנו , אליעזר וחיים. רבנו גויס לצבא העותומני ונעדר במלח''ע הראשונה וסבתא מאז העדרה עד יום מותה התאבלה עליו. הבן אליעזר עסק במקצועות שונים ובעיקר סנדלרות. והבן הצעיר הוא חיים קסטל. בחור שובב במלוא מובנה של המילה. בערבית נקרא ג'הל. זוכרני איך בשבתות היה עולה על גג בי''ס הערבי אל מערף אשר לידו היתה ברכת אל שולטן וקופץ למים בהיות הברכה מלאה. חטא שלא להזכיר. כי למנהל ביה''ס מלמד היתה בת יפהפיה בשם מיה וחיים קסטל עם עוד בחורים בגילו גיס סוסים וחמורים ולקח את מיה הנחמדה לטיול באל ערוב מעין ליד חברון. מעשה כזה היה אחד הנועזים של אותם הימים.

וזאת לזכור כי חיים קסטל היה בצעירותו עלם חמוד למראה וגבוה ושובב ולא יפלא כי הבת של המנהל מיה לא תצטרף לחיזוריו.

יש לרכז סיפורים אקזוטיים בנפרד מהלך המאורעות

1.פדיון פטר חמור אחרי שנות אלפיים בביהכ''נ של אליה מני

2.שובבי הדור עם בת מנהל ביה''ס בשם מיה נערה חמודה טיול לעין ערוב

סבי שרת קרוב ל-60 שנה בקהילה, קבל פנסיה 2 ל''י לחודש ע''י חיים בג'יו אבל נשדד באחרונה

שבניו צריכים לדאוג לפרנסתו והסך הנ''ל נדד לכיסיהם של הרבנים...

הערה 1|589 צפיות|צפה בכתבה המלאה
אתר זה:מרכז אלישר באוניברסיטת בן גוריון
פורסם על ידי: יוסי שא-נס ב-9 במרץ 2010 02:35

מרכז אליישר מחדש השנה את פעילותו בהציעו מסגרת גג נוספת, חדשה, לחקר המזרח. מתוך פרספקטיבה על היהדות כהיסטוריה וכתרבות ינסה המרכז למצב מחדש את הדיסציפלינה של חקר המזרחיות.

הפרובלמאטיקה העיקרית בחקר המזרחיות היא שאלת הכלים להבניה מחדש, הבניה המשוחררת מהעיצוב האוריינטליסטי הבלתי-מודע של תכנים (תכני מוזיקה, ספרות, תיאולוגיה וכו'). המטרה היא לפתוח ערוצים ליהדות המזרח כעורכת את חילונה בכוחות עצמה ומתוך מבטה היא, ולא כתוצר של אכיפה בידי תרבות אחרת. הבעייתיות של מכונים לחקר המזרח שהתקיימו במסגרות שונות בעבר, היא שהם הוקמו ופעלו מתוך חשיבה הממדרת את המזרח אל "נישה" תרבותית, מתוך עיסוק באירכוב וקטלוג של חלק ממרכיביו. תפיסה זו התאימה להגדרתו של המזרח כסצנת-שוליים להיסטוריה ולתרבות היהודית, ולתפיסת העיסוק בו כפרויקט של שימוש במאפייניו האתניים – אוכל, מוסיקה, שפה לבוש. לעיתים קרובות, היו המתעדים עצמם "נגועים" במבט האוריינטליסטי.

מרכז אליישר המחודש מציע סוג חדש של שיח: מצד אחד – שיח המשוחרר מהחשיבה הממדרת, שאפיינה את חקר המזרח, ומצד שני – שיח שאינו פועל רק על פי סכמות הדיון הפוסט-קולוניאלי. זאת – משום שבמקרים רבים דיון מחקרי הנשען רק על כלים השאובים מן השיח הפוסט-קולוניאלי נידון גם הוא להתבסס על ארגון ממדר של חקר ההיסטוריה של יהדות המזרח. הלבשת פרדיגמות דיון פוסט-קולוניאליות שבה וחוסמת מכיוון אחר, חדשני ככל שיהיה, את ההעמדה מחדש של ההיסטוריה והתרבות של יהדות האיסלאם. דיון מבואי חדשני ביהדות ארצות המזרח צריך להיערך מתוך הגדרת נקודות הייחוס, מיפוי פערים ואנליזה של ההבניה התרבותית החברתית העכשווית, כאשר, מחד, מבוצע מיפוי חברתי עכשווי, ומאידך, מבוצע מיפוי קורפוס ספרותי על ידי השאלות העכשוויות החדשות האלה.

דומה שכיום הולכת ומתגברת המודעות לצורך בייצוג מחודש של המזרח, בעיקר ברמה היסטורית תרבותית. ההתמודדות עם הרעב התרבותי ועדכון המטרות וסדר היום של מכונים העוסקים בחקר ובשימור מורשת המזרח הם צו השעה.

מרכז אליישר מבקש להפוך למוקד תרבותי של עשייה יוצרת ברוח חדשה; הכוונה היא לפעול בשדה המחקר והתרבות הישראלי, תוך יצירת קשר עם קהילות יהודיות ברחבי העולם. המרכז מבקש לשמש אבן שואבת לפעילויות המוזיקאליות הקשורות בפיוט, במוזיקה של יהדות האסלאם, מוקד ריכוזי לחומרים אודיו-ויזואליים ולצורות שונות של תיעוד.

ערב עיון לכבוד פרופ' ששון סומך

11.5.09 בשעה 16:15

אולם ברקן

להזמנה


0 הערות|92 צפיות|צפה בכתבה המלאה
זיכרונות משפחתיים:רבני משפחת סאגיס בצפת במאות 16-17
פורסם על ידי: יוסי שא-נס ב-3 במרץ 2009 08:31

לפני כ-15 שנים סיפר לי במקרה בן דודי שי צור, על שמועה ששמע, לפיה בתקופתו של המחבר ר' יוסף קארו בעל השולחן ערוך, חי בצפת יהודי מבני משפחתנו בשם ר' יוסף סאגיס שהיה מקובל גדול.

הבטחתי לו לבדוק את ה"שמועה", שעניינה אותי מאוד ועיינתי בספר היובל על באר – יעקב([1]) (המושבה), בו כתב אבי ז"ל שלושה עמודים על סבי הרב ניסים יוסף סאגיס (שא נס) ז"ל, (ראה פרק ט').

בפעמים קודמות בהן קראתי את אותו פרק שכתב אבי ז"לנעלמו מעיני משפטי הפתיחה והם: "נולד בברוסה, יז' מנ"א תרנ"ד (1894), היה חוטר מגזע אנשי שם, מצאצאי רבנים ויראים, בראשם ר' יוסף סאגיס מגדולי המקובלים בצפת בזמן מהר"י קארו ואחריו שלמה בנו, מורו של מהרימ"ט, שזמן מה נמנה בין רבני מצרים, במאה הרביעית לאלף השישי...".

מקצה חוט זה שעבר לדברי אבי ז"ל, כמסורת מדור לדור במשפחתנו, פניתי לרבנים ולחוקרים שהיפנו אותי למומחים לנושא. התחלתי בחיפושים נרחבים בעשרות רבות של ספרים (מעל 150 ראה נספח ו', רשימת השו"תים בנספח ז' ורשימת ספרי הרבנים בנספח ד') והתחלתי לצבור חומר רב אודות בני משפחתי "האבודים".

ישבתי שעות רבות, מידי יום שישי, בספריית ישיבת ההסדר "ברכת משה" שבמעלה אדומים וכן בספריית מכון יד בן צבי, בספריית האוניברסיטה העברית ובמכון לכתבי יד של האוניברסיטה העברית בגבעת רם. לצערי בביקורי אז בבית התפוצות לא מצאתי דבר על משפחתי (גם לא מצד אימי).

במהלך החיפוש התברר לי שזכיתי להשתייך גם מצד אבי (כמו מצד אימי), לשושלת רבנים מפוארת שחיה בארץ, מגרוש ספרד (1492) במשך כמאה וחמישים שנה בצפת בתקופת הפריחה הגדולה ביותר שלה כששימשה כמרכז העולמי לתורה ולקבלה, עליה כותב מר"ן ר' יוסף קארו בספרו ([2]): "בזמן הזה הנה בית דין העיר הזאת (צפת י.ש.) מומחה לרבים, וגדול בחכמה ובמניין, מכל המקומות ששמענו שמעם ומארבע כנפות הארץ יריצו להם שאלותיהם. ואחרי דברי תשובתם לא ישובו. וכיוון שכן, דין בי"ד הגדול יש להם".

התברר לי כי רבני המשפחה ששמותיהם הועברו לבני בניהם עד היום (אברהם, יוסף, משה ועוד) לפי אותו סדר בדיוק, ישבו בראשי הישיבות המפורסמות של צפת, לצד חבריהם גדולי הדור והדורות הבאים: ר' יוסף טאייטציק, ר' יעקב בירב מחדש הסמיכה, ר' יוסף קארו, ר' יצחק לוריא (האר"י הקדוש), ר' משה מטראני (המבי"ט), ר' משה קורדובירו (הרמ"ק), ר' משה אלשיך (האלשיך הקדוש), ר' דוד בן זמרא (הרדב"ז), ר' שלמה אלקבץ (בעל המזמור "לכה דודי"), ר' משה גאלנטי ועוד.

רבני המשפחה, שחלקם עמדו בראשי ישיבות בצפת, היו חברים בהרכבי בתי הדין של צפת, באותם ימים שבהם ישבו אתם הרבנים המפורסמים הנ"ל, ואחרים.

לצערי הם לא נתפרסמו כחבריהם. הסיבה לכך הינה כפי הנראה, בשל העובדה שמרבית הספרים או המאמרים שחיברו, לא נדפסו (פרט לשניים ולמספר כתבי יד, בספריות בעולם) וכנראה גם לא נשמרו, בניגוד לחבריהם שקרויים לא אחת ע"ש ספריהם (ראה נספח י').

על גדלותם בתורה, צניעותם וכד', למדים אנו מדברי חבריהם ותלמידיהם. בספרי השו"תים (שאלות ותשובות) שכתבו גדולי הרבנים באותה תקופה, מופיעים רבני המשפחה (ראה נספח ז') ב - 111 מקומות (עפ"י שו"ת בר אילן) ובמיוחד: ר' יוסף, ר' שלמה בנו, ר' משה (בנו של ר' שלמה ונכדו של ר' יוסף) ור' אברהם (ראה גם עץ רבני המשפחה המשוער בנספח ה').

שם משפחתנו המקורי "סאגיס" (או כפי שהוא מופיע בספרים: סגיס, סאגיש, סגיש, סאגיס, שאגיס, שגיש וכיום שא נס, אותו עיברת סבי, הרב נסים יוסף ז"ל ראה אודותיו בפרק ט') ניתן כפי הנראה (וכפי שמסר לי אבי מורי שיחיה) על שם עיר, בספרד([3]) וכפי שמופיע בספרו של שטיינשניידר ([4]) על ר' יוסף סאגיס (Sages) וכן ע"פ עדותם של החוקרים וההיסטוריונים קונפורטי ואזולאי.

ד"ר אברהם דוד בספרו "עלייה והתיישבות בא"י במאה הט"ז"([5]) כותב ע"כ: "יתכן שמשפחת סאגיש שאחדים מבניה נמנו עם חכמי צפת במאות הט"ז והי"ז, מוצאה מן העיר Sagres שבפורטוגל".

ע"פ שמה וע"פ עדויות כתובות אחרות (וגם ע"פ מסורת משפחתנו) מדובר על עיר בפורטוגל. לדברי אבי שיחיה, היא הופיעה באטלס ז'בוטינסקי, אך שם לא מצאתי אותה (ראה לדוגמא באטלס Regional of the World, מאת John Bartholomen).

בתקופת הזוהר של צפת שנמשכה כ- 100 שנה (1530-1630), היו בצפת ([6]) כ 25 בתי כנסיות, 32 ישיבות, 15 מלמדים, חברות מירון, 120 עניים בהקדש, חברות וארגונים שונים, כמו "ביקור חולים", "הכנסת אורחים", "בית תמחוי", תעשיית אריגים גדולה ועוד.

מעניין לראות את השינויים הלא כ"כ משמעותיים בנתונים הנ"ל בספר "שבחי אר"י" ([7]) בעדותו של ר' שלמה שלומיל בן ר' חיים, העולה לצפת בחול המועד סוכות השס"ג 1603: " קרוב ל 300 רבנים גדולים כולם חסידים ואנשי מעשה, 18 ישיבות, 21 בתי כנסת ובית מדרש גדול ובתוכו, קרוב ל 400 ילדים ונערים אותם מלמדים חינם 20 מלמדים", ועוד. מכאן שצפת הייתה באותם ימים קהילה גדולה, מסודרת ומאורגנת למופת.

שקיעת צפת החלה בערך בשנת 1592, עם פטירת גדולי חכמיה, תלמידיהם של ר' שלמה אבסבאן, ר' משה אלשיך, ר' יצחק ארחא, ר' אלעזר אזכרי, רבי יעקב בירב (הראשון והשני) ([8]) ועוד.

ב- 1599 התגברו הבעיות המדיניות והכלכליות. העשירים ובעלי התעשייה עוזבים את צפת. החכמים שנותרו עוזבים לירושלים, לחברון ולחו"ל (כמו, לדוגמא, ממשפחתנו שעברו לברוסה, בטורקיה).

ב- 1602 כובש פ'חר אל דין השני, האמיר הדרוזי ששלט בלבנון, את הגליל והמרכז ומאז החלו הנגישות והעלילות על יהודי צפת.

ב- 1604 נבזזים בתי היהודים ע"י הדרוזים ובשנים 8-1607 יוצאים שליחים רבים מצפת לקהילות הגולה לאיסוף כספים. (ראה רשימת תאריכים חשובים בצפת מאותה תקופה בנספח ג').

אם כן הרעב, שנבע בעיקרו מהתמוטטות תעשיית האריגים, שנות הבצורת והמסים הרבים, כמו גם הדיכוי, הרדיפות והפרעות ביהודי צפת, החישו את עזיבתה ע"י תושביה ואת ירידתה של צפת מגדולתה הרבה.



[1]ספר היובל, באר יעקב, תרס"ח - תשי"ח (1907 - 1957), בעריכת א. קוצר (עמ' 189-191).

2 ראה בספר- "אבקת רוכל", לר' יוסף קארו, בסימן- י"ז.

[3]ראה- בנספח- י"ד, במפת דרום פורטוגל כאפשרות .

[4]קטלוג גדולי היהודים, לשטיינשניידר (עמ' 1521).

[5]עלייה והתיישבות בא"י במאה הט"ז, לד"ר אברהם דוד, ירושלים תשנ"ג (עמ' 17).

[6]מתוך תעודות של ר' שלמה אמריליו - ועוד.

[7]"שבחי האר"י" לר' שלמה שלומיל מדרעזניץ, המכונה מיינשטרל, באסיליה שפ"ט (ה"א) וורשה – 1875).

[8]ראה בספרו של פרופ' מאיר בניהו "משלוחיה של צפת בזמן שקיעתה".

0 הערות|143 צפיות|צפה בכתבה המלאה
מבקרים
0023496